משנת ארץ ישראל על משנה נדה ו׳:ו׳

6 כל שהוא חייב בפיאה חייב במעשרות – בפאה חייב "כל שהוא אוכל ונישמר וגידוליו מן הארץ ולקיטתו כאחת ומכניסו לקיום" פאה א, ד. הדרישות ל"לקיטתו כאחת" ו"מכניסו לקיום" אינן מופיעות במסכת מעשרות מעשרות א, א. אם כן, כל החייב במעשרות חייב גם בפאה.

7 ויש שהוא חייב במעשרות ואינו חייב בפיאה – מה שאין לקיטתו כאחת ואינו נכנס לקיום. "אין לקיטתו כאחת" הוא פרי שפריו נלקט בצורה סלקטיבית וקמעה קמעה בהתאם לזמן הבשלתו. הבבלי נידה נ ע"א מסביר שהגדרה זו מוציאה מכלל פאה את התאנה, שפירותיה אינם מבשילים כאחד ושהקטיף שלה סלקטיבי. לאחר הבאת ההלכה שתאנים אינם "לקיטתו כאחת" הביאה התוספתא בשם רבי יוסה בי רבי יהודה: "רטובות תמרה פטורות מן הפאה, שאין ראשון ממתין לאחרון". לדעתנו, משפט זה הוא פרשנות ויישום של הכלל הקודם. תנא קמא הדגים את הכלל בתאנים, ורבי יוסי בר' יהודה הדגימו בתמרים לחים, שגם הבשלתם "סלקטיבית". הגדרת התוספתא ל"לקיטתו כאחד" היא אפוא שהפרי הראשון ממתין לאחרון תוספתא, פאה א, ז עמ' 43. כלומר, ההבשלה אינה כאחד, אולם הפער קטן, ובעל הבית ממתין עם קטיף הפרי הראשון עד שרוב העץ יבשיל.

8 "מכניסו לקיום" מתייחס לירקות ולפֵּרות שנועדו לשמירה ולשיווק מאוחר, בניגוד לרוב הירקות, הנאכלים מיד לאחר לקיטתם. כך למשל, הזיתים נשמרו כשמן והענבים כיין. התוספתא מבהירה: "הירק, אף על פי שלקיטתו כאחד – אין מכניסו לקיום" שם; בבלי, נידה נ ע"א. את רוב הירקות אי אפשר היה לשמור עקב היעדר תנאי קירור. זאת ועוד, במקורותינו שפע גדול של מימרות המתארות את תנאי השוק ואת המכירות בו. בדרך כלל אין מדובר בהן על מכירת ירקות, ונראה שלא היה שוק לירקות רגילים. אדם גידל את הירקות שלו לתצרוכת עצמית ותו לא. לעומת זאת, בצלים ושומים אפשר לשמור, ואלו גם נמכרו בשוק תוספתא, עבודה זרה ד, יא עמ' 467; משנה, פאה ו, ט; מעשרות ה, א, ועוד. הר"ש והרא"ש מדגישים שזהו הדין ברוב הירקות, שהרי בצל, שום וירקות דומים נכנסים לקיום, וקשה לקבוע אם יש בדברים פרשנות או שמא רק השתקפות של תנאי השוק בזמנם הם.

9 הלכה אחרונה זו לא הייתה מקובלת על הכול. המשנה מספרת שאנשי יריחו הפרישו פאה מירק ו"מחו בידם חכמים" ראו פירושנו לפסחים ד, ח. לפי התוספתא והתלמודים, אנשי יריחו לא הפרישו פאה מכל הירקות אלא רק מלפת ומקפלט, שהוא סוג של כרישין הנלקטים בבת אחת. האמורא הארץ ישראלי רבי יוסה מוסיף שהם הפרישו פאה גם מכרוב, שאף הוא יכול להישמר ולהיאסף בבת אחת. ספק אם דבריו הם מסורת או פרשנות תוספתא, פסחים ג, כ עמ' 157. מסתבר שאנשי יריחו נהגו כהלכה הקדומה. הבבלי אומר במפורש ש"בראשונה היו נותנין פיאה ללפת ולכרוב. רבי יוסי אומר: אף לקפלוט" פסחים נו ע"ב. התוספתא והתלמודים מעידים על אדם ששמו "בן נבו היין", שבנו הפריש פאה משדה לפת, והאב התנגד לכך לא משום שעינו הייתה צרה בעניים, אלא משום שחשש שהעניים יאכלו ירקות החייבים במעשר ללא הפרשת מעשרות. לפיכך אילץ את העניים להחזיר את הפאה ונתן להם ירקות מעושרים משלו. נמצאנו למדים שההגבלה על הפרשת פאה מחלק מהירקות לא הייתה ברורה. כפי שפירשנו במקומו, נראה שמנהגם של אנשי יריחו לא היה מנהג מקומי בלבד בשלהי הבית השני אלא הלכה קדומה שנדחתה מההלכה הקנונית, או להפך, היה זה מנהג מקומי שחדר לבית המדרש והפך דעת מיעוט שנדחתה מהפסיקה ומהנוהג המקובל. מן הראוי להעיר שבספרות הגאונים מצינו החמרה להפריש מעשרות מירקות מדברי סופרים. נמצאנו למדים שדעתם המחמירה של בני יריחו לא נעלמה מעולם ההלכה.